1. הרגע הלא פתור
הדירה תפקדה.
הכל היה טכנית במקום.
ובכל זאת, הגוף לא התיישב בו לחלוטין.
חדרים זרמו, אור חדר, חומרים התנהגו יפה - אבל החלל עדיין הרגיש לא סופי. לא גמור. פשוט לא פתור. כאילו הוא ממתין לעוד בחירה אחת לפני שניתן יהיה לאכלס אותו בקלות.
זה לא ביקש שיפוץ.
זה ביקש הבהרה.
2. האילוץ
לא היה עניין בשיפוץ.
חומות לא ירדו.
היה צריך לכבד את הפריסה.
מלבד הסרת אמבטיה ישנה שכבר לא שייכת לחיים בתוך החלל, כל השאר היה צריך להתאים למה שכבר היה קיים. מבנה, פרופורציות, אור - הכל קבוע.
העבודה הייתה צריכה להתרחש בתוך הדירה, לא נגדה.
3. ההחלטה
בשלב מסוים, הפרויקט הצטמצם להחלטה אחת:
התייחסו לדירה כאל קנבס - לא כאל מיכל.
לא רצף של חדרים לקישוט,
אלא משטח שיופעל.
משמעות הדבר היא שכל חלל יכול היה לדבר בצורה שונה, כל עוד הם חלקו את אותה גישה בסיסית.
4. ההיגיון
הדרך הברורה הייתה להיות לכידות באמצעות חזרה:
גימורים תואמים, פלטות צבעים עקביות, סימטריה ויזואלית.
אפשרות זו נדחתה.
במקום זאת, לכידות נבעה מכוונה - לא מאחידות.
לכל חדר ניתנה פרשנות משלו, קצב משלו, ביטוי משלו, תוך שמירה על חיבור באמצעות אנרגיה ולא באמצעות סגנון. הדירה לא הייתה צריכה להיראות רגועה. היא הייתה צריכה להרגיש קוהרנטיות.
המטרה לא הייתה ללטש את החלל.
זה היה לתת לזה לחיות.
5. השתקפות
יש חללים שלא מבקשים עיצוב מחדש.
הם מבקשים שיבינו אותם.
כאשר ההחלטה עוברת מ"איך זה אמור להיראות?" ל"איך זה אמור להרגיש כדי לעבור דרכו?", המרחב מפסיק לתפקד - ומתחיל להחזיק אותך.
הדירה הזאת לא הפכה שקטה יותר.
זה הפך למיושב.
בעיר כמו תל אביב - רב שכבתית, חסרת מנוח, תוססת - זו הייתה הפתרון האמיתי.
