1. הרגע הלא פתור
חללי יוקרה מגיעים לרוב מוכנים מראש.
מלוטש. מרשים. קצת מרוחק.
וילה בלפור לא חסרה יופי - היא חסרה נינוחות. השאלה לא הייתה איך להעלות אותו, אלא איך לרכך אותו מבלי לאבד נוכחות. איך ליצור מקום שמרגיש מעודן, אך ראוי למגורים באופן מיידי.
לא וילה לתצוגה.
מקום שבו אנשים באמת יכלו לנשוף פנימה.
2. האילוץ
זו הייתה וילה פרטית ויוקרתית ששימשה כחלל אירוח - לא בית פרטי.
העיצוב היה צריך לאפשר לאורחים, טעמים ומקצבי שימוש שונים, ועדיין לשאת נקודת מבט ברורה. שום דבר לא יכול היה להרגיש יקר מדי, מסוגנן מדי או מקובע מדי.
המרחב הדרוש כדי להכיל יוקרה בלי ביצועים - ונוחות בלי להפוך לגנרית.
3. ההחלטה
הפרויקט התמקד בהחלטה אחת:
עיצוב שמאפשר תחושה לפני רושם.
כל בחירה - אמנות, ריהוט, צבע, חומר - תסונן דרך שאלה אחת: האם זה מזמין אנשים פנימה, או שזה מרחוק אותם?
תחכום יבוא מאיזון, לא מעודף.
4. ההיגיון
האלטרנטיבה המתבקשת הייתה יוקרה מבריקה במיוחד:
גימורים מרשימים, ניגודים דרמטיים, דומיננטיות ויזואלית.
כיוון זה נדחה.
במקום זאת, הווילה התבססה על חמימות ואיפוק - בסיס ניטרלי המאפשר לצבעים עמוקים יותר לעלות על פני השטח ברוגע. האמנות שולבה חדר אחר חדר, לא כנקודות מוקד אלא כעוגנים רגשיים. פלטת הצבעים נטה לגוונים ארציים, מרוככים על ידי אור, אוויר ופרופורציה.
אפילו בחוץ, הבריכה לא עוצבה מחדש כדי להרשים. התערבות אחת - אריחים ירוקים כהים לאורך השפה העליונה - שינתה את כל האווירה, והפכה אלמנט פונקציונלי למוקד שקטה.
שום דבר לא צעק.
הכל נשאר נוכח.
5. השתקפות
חללי אירוח לא צריכים להוכיח את עצמם.
הם צריכים לגרום לאנשים להרגיש רצויים מספיק כדי להישאר.
כאשר יוקרה מפסיקה לתפקד ומתחילה להקשיב, נוחות הופכת לביטוי הגבוה ביותר שלה. לא כרכות - אלא כביטחון.
וילה בלפור לא מכריזה על עצמה.
זה מתייצב - ומאפשר לאורחים לעשות את אותו הדבר.
