1. הרגע הלא פתור
הבניין נשא משקל לפני שנעשה בו משהו.
לא מבחינה ויזואלית - מבחינה היסטורית.
נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה, אך גם לא יכלה להכתיב את העתיד.
היה ברור שזה לא יהיה עניין של מילוי חלל בזהות. הזהות כבר קיימת - מקוטעת, מרובדת, לא פתורה. השאלה לא הייתה איך לעצב אותה, אלא איך להיכנס איתה לשיחה מבלי לשטח את מה שגרם לה להיות טעונה מלכתחילה.
זה לא היה דף חלק.
זה היה מבנה עם זיכרון.
2. האילוץ
הבית האדום הוא בניין ישן מאוד בתל אביב , אותו אימצה GroundCover יחד עם חברת Painted Houses Ltd.
ארבע קומות שלמות עוצבו מחדש מבחינה אדריכלית על ידי פנינית שרת אזולאי - מהיסוד.
השפה האדריכלית כבר הייתה מכרעת.
תפקידה של האמנות לא היה לקשט, לרכך או למתג את החלל - אלא להתקיים בתוך אמירה אדריכלית שלמה.
האמנות הייתה צריכה להגיב, לא להתחרות.
3. ההחלטה
כל הפרויקט התמקד בהחלטה אחת:
תנו לאמנות להסתגל לבניין - לא להיפך.
במקום להציב עבודות גמורות בחדרים גמורים, העבודות עצמן יעברו מחשבה מחדש, קנה המידה שלהן יעבור מחדש וחיתוך - ויגיבו במדויק לקירות, למעברים ולתנועה אנכית על פני כל ארבע הקומות.
אין קטע גיבור.
אין רגע מרכזי.
המשכיות תבוא מהפצה, לא מדומיננטיות.
4. ההיגיון
החלופה המתבקשת הייתה לעגן את המטה עם מספר קטן של יצירות הצהרה - מזוהות, קבועות, הצהרות.
גישה זו נדחתה.
הבניין הזה לא היה צריך סימני פיסוק.
זה היה צריך קצב.
על ידי פיזור עבודות מקוריות ועיבוד על פני כל המבנה - כל אחת מהן מכוילת למיקומה המדויק - האמנות הפכה לחלק ממחזור הדם של הבניין. משהו שאתה פוגש, לא מתמודד איתו. משהו שזז איתך במקום לעצור אותך.
האמנות לא הסבירה את החלל.
זה עקב אחריו.
5. השתקפות
חלק משיתופי הפעולה מתחילים בתקציר.
אחרים מתחילים בהכרה.
כאשר אדריכלות בטוחה בעצמה, האמנות לא צריכה להרים את קולה. היא צריכה להקשיב מספיק טוב כדי לדעת לאן היא שייכת - ולאן לא.
בבניין הזה, הפתרון לא הגיע מרגע אחד של פגיעה, אלא מהצטברות. קומה אחר קומה. מעבר אחר מעבר.
אז החלל הפסיק להרגיש מעוצב - והתחיל להרגיש מאוכלס.
קרדיטים
אדריכלות ועיצוב פנים: פנינית שרת אזולאי
אמנות: י. ויילר / מאת ויילר
צילום: איתי בניט
